לקבלנים וחברות בניה, עומדת הזכות לתקן את הליקויים במבנה שבנו, אולם זכות זו אינה בלתי מוגבלת. על גבולתיה של זכות זו וההתנהלות הנכונה במקרה של ליקויי בניה. בפרט במקרים בהם מתעוררות מחלוקות, באשר לדרך התיקון הנכונה – ברשימה הבאה;

הזדמנות נאותה לתקן; חוקי הבניה בישראל, מתירים לקבלנים ולחברות בניה זכות לתקן את הליקויים או הפגמים שגרמו. מהותה של זכות זו הינה מתן "הזדמנות נאותה" לתקן את הפגמים שנגרמו על ידם- בעצמם. הרציונאל למתן זכות זו, נסמך על ההנחה כי הקבלן או חברת הבניה מסוגלים ויכולים, לתקן את הפגמים או הליקויים שנפלו בעבודתם, בפרט כאשר מסתמא יש לגורמים אלה, היכרות טובה עם העבודה שבוצעה. שיקול נוסף במתן זכות התיקון לקבלן הינו אלמנט השווי הכלכלי. על פי המשוואה הכלכלית החלה בעניין, תיקון הנזק שנוצר –  באופן עצמי על ידי הקבלן או חברת הבניה (להלן גם: "גורמי הבניה"), חוסך את רכיב הרווח הקבלני, אשר היה על המזמין או הרוכש, לשלם לבעל מקצוע אחר לשם תיקון הפגם או הלקוי.

הזדמנות נאותה מהי; על ההזדמנות לתקן חל עקרון תום הלב, על פי הפסיקה, מתן הזדמנות בתום לב משמעותה מתן הזדמנות כנה, שניתנת למימוש על ידי הצד שכנגד וזאת בשונה ממתן הזדמנות שנעשית באופן טכני רק כדי "לחלוף מעל המשוכה" של הוראת החוק. ולכן במקרה בו מזמין או רוכש, נוקטים דרך מניפולטיבית שעניינה יצירת רושם, לפיו הם נותנים כביכול לקבלן או לחברה לתקן את הליקויים, אולם מונעים את ביצועם – בפועל. לא יוכלו המזמין או הרוכש, להסתמך על כך, במקרה בו יבקשו את הוצאות תיקון הפגם מהקבלן או החברה.

הזדמנויות צריך לנצל; חשוב להבהיר תום הלב אינו חד כיווני. כך שזכות התיקון אינה קנויה עולמית לגורמי הבניה, אמנם החוק מטיל על הקונה או מזמין חובה להודיע לקבלן או לחברת הבניה, על גילוי הליקוי (זאת במקרה שהקבלן לא ידע על קיום הפגם) כך שלאחריה, אם לא ניצל הקבלן את ההזדמנות שניתנה לו, תוך זמן סביר, תאבד לו זכות התיקון והמזמין או הרוכש יוכל לתקן את הפגם ולדרוש מהקבלן את החזר הוצאותיהם הסבירות בגין תיקון הלקיו או הפגם או לנכות מן השכר המגיע לקבלן או לחברת הבניה, את עלות התיקון.

בנוסף לכך, קבלן שביצע נסיונות תיקון כושלים, עשוי לאבד את הזכות ולמעשה סולל את הדרך, למזמין או הרוכש לשלוח לו חשבונית התיקון.

תיקון דחוף או פגם שאינו בר תיקון; ישנם שני מקרים נוספים בהם יוכלו עקרונית, המזמין או הרוכש, לתקן את הפגם ולדרוש מהקבלן החזרת הוצאותיהם הסבירות. הראשון, הוא במקרה בו מדובר בפגם שתיקונו דחוף עד שאין לדרוש מן המזמין שימתין לתיקונו בידי גורמי הבניה, והשני,במקרה בו הפגם אינו בר תיקון, אלא שההכרעה בשאלה האם פגם הינו בר תיקון – אם לאו, אינה כפופה תמיד לשיקול דעת מי מהצדדים וכלל הינה כפופה לביקורת שיפוטית.

מחלוקות לגבי דרך התיקון הראויה; נשאלת השאלה אם כן, מה מה עושים במקרה בו הצדדים חלוקים באשר לאופן התיקון הנכון; דיני האכיפה במשפט הישראלי, אינם מעניקים לנפגע או למפר זכות לקבוע את אופן הסילוק של הפגם או הליקוי, לכן במידה ויש מנגנון חוזי ליישוב סכסוכים בהסכם שבין הצדדים, כגון: בורר או שמאי מוסכם, ניתן להפעילו. במידה ואין, במקרים מסוימים, לא יהיה מנוס מפניה לבית המשפט אשר ישקול את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובכלל זה את סיכויי כל אחת מהדרכים האפשריות, להביא לתיקון מלא ככל האפשר של הפגם, ומאידך ההכבדה שכל אחת מהדרכים תגרום למזמין, וכן את עלותה הכספית של כל דרך מבחינת הקבלן.

לעניות דעתי נראה, כי למקרים המנויים לעיל, יש להוסיף בחוק מקרה נוסף, בו תעמוד למזמין או הרוכש לדרוש מגורמי הבניה את הוצאותיהם. מקרה זה מתייחס לסיטואציה, בה הבניה שבוצעה על ידי גורמי הבניה,  נעשתה באופן רשלני או בחוסר מיומנות חריג, אשר מצדיק את שלילת זכות התיקון מהם. נראה כי הוספת סעיף כגון זה המוצע, תתמרץ את גורמי הבניה בישראל, לתת שירות טוב יותר ללקוחתייהם ורמת בניה מוקפדת יותר ותעלה את תקן הבניה בישראל, אשר במקרים רבים לא תמיד עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.