לא פעם, במהלך דיון בבית המשפט, מתלהטות הרוחות ולחלל האולם נזרקות מילים קשות, האם יש קו אדום שאותו אסור לחצות במהלך דיון משפטי? האם חקירת האמת מתירה את חרצובות הלשון? על כך ועוד ברשימה הבאה;
לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי; לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קיים חיסיון בקשר לפרסומים, שנעשו תוך כדי דיון משפטי, בין אם מדובר בדברים שנאמרו ע"י שופט או על ידי בעל דין ו/או בא כוחו ובין אם מדובר בדברים שנאמרו על ידי עד (להלן: "המפרסם").
החיסיון מגן למעשה על המפרסם, מעוולת לשון הרע, כך שאפילו היה מדובר בלשון הרע, עצם העובדה שהוא נעשה במסגרת דיון משפטי, מעניקה למפרסם הגנה מעוולה אזרחית או פלילית (להלן: "הגנת החיסיון"). השאלה היא עד היכן משתרע אותו חיסיון, האם מדובר בחיסיון מוחלט או שמא מדובר בחיסיון מסויג?
לשון הרע אבל…. מקרה שהיה כך היה, במסגרת דיון משפטי בין צדדים-נצים בהליכים משפטיים, הטיח ב"כ אחד הצדדים בחברו עוה"ד של הצד שכנגד "קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר מחברותו בלשכה".
על כך יצא קצפו של עוה"ד שכנגדו נאמרו הדברים והוא הגיש תביעה כנגד המערער בעילה של לשון הרע. בימ"ש השלום קבע כי האמירות נשוא התביעה הן בגדר פרסום לשון הרע, אולם מהוות "פרסום מותר" לפי הגנת החיסיון ולפיכך, דחה את התביעה.
סיוע מכיון בלתי צפוי; ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי, ע"י עוה"ד הנפגע, התקבל ברוב דעות רוב והפך את פסק הדין של בית משפט השלום. כל שופטי ההרכב בביהמ"ש המחוזי, גרסו כי יש לסייג את הגנת החיסיון רק למקרים חריגים שבהם ההתבטאות הדיבתית איננה קשורה לדיון המשפטי ואינה משרתת אותו, אלא יסודה ברשעות ובזדון. דעת הרוב סברה שדבריו של המערער כלפי המשיב נאמרו בזדון וברשעות, ולפיכך, אין הגנת החיסיון חלה.
בימ"ש השלום כיוון לדעת גדולים; ערעור שני שהוגש בעניין לביהמ"ש העליון, התקבל ברוב דעות והפך שוב את הקערה על פיה, בפסק הדין נקבע כי: אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי, אין זה ראוי שהגנת החיסיון תהא – מוחלטת, וכי מן הראוי היה לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) הרי שמן הטעם שבחוק אין מקור או סימוכין, לסייג את הגנת החיסיון – אין מקום לסייגה כך שהגנת החיסיון חלה וההתבטאות אינה מהווה לשון הרע.
יתרה מכך, ההגבלה שהייתה בחוק בעבר, אשר קבעה כי רק דברים שנאמרו בקשר לדיון המשפטי, לא ישמשו עילה ללשון הרע – הוסרה ממנו על ידי בית המחוקקים הישראלי. זאת ככל הנראה מתוך השקפה שהגנה מסויגת, עלולה להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם ולכן שעה שהמחוקק עצמו ביקש לשנות את הדין, צמצם עצמו בית המשפט העליון וקבע (באופן נדיר למדי…) כי אין לו סמכות לקבוע אחרת.