Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

עוולת לשון הרע

רבים אינם מודעים לכך, ברם דיבור אפילו סתמי למדי, בדבר גנותו של אדם, עלול להביא לחיובם, במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, בסך של  50,000 ₪ אף ללא הוכחת נזק.

איסור לשון הרע מהו? על פי חוק איסור לשון הרע, איסור לשון הרע כולל כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; או פרסום שנועד לפגוע במשרתו או במשלח ידו של אדם.

מהו פרסום אסור? במסגרת האיסור אין צורך בהכרח לפרסם גנותו של אדם, באמצעות אמצעי התקשורת דווקא, מספיק שהלשון הרעה הגיעה, לאדם אחר שאינו הנפגע ועל פי חוק מהווה הדבר פרסום לשון הרע – פר אקסלנס.

הגדרת "הפרסום" לפי חוק הינה כוללנית למדי וכוללת פרסום באמצעות: שיחה, מכתב, וכיוב' וכן פרסום באמצעות "ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר" כלומר, גם ציור מבזה של אדם על קיר רחוב נופל לגדר לשון הרע ועל זאת הדרך, גם תגובה "צלילית" כמו גיחוך או צחוק של בוז, שנשמעו ברבים עלולים ליפול לגדר לשון הרע.

זאת ועוד, במקרה והוצאת דיבתו של אדם הגיעה בפועל אף ליותר מאדם אחד, הרי שמדובר לא רק בעוולה אזרחית אלא בנוסף מהווה הדבר עבירה פלילית לכל דבר ועניין.

הזכות לשם טוב; המחוקק הישראלי (בשונה מהמחוקק האמריקאי שעד שנות ה-60 לא הכיר בזכות לשם הטוב כזכות עליונה במיוחד) הכיר בזכות של האדם לשמו הטוב כזכות מדרגה ראשונה, גם בית המשפט העליון, באחד מפסקי הדין החשובים בתחום לשון הרע, קבע כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" זאת בין היתר בשל מסורת ישראל לפיה "טוב שם משמן טוב" וכי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". אשר על כן, אין זה מפתיע שהמשפט הישראלי מכיר בזכותו של אדם לשמו הטוב, כאחת מזכויות היסוד הנעלות ביותר של שיטת המשפט הישראלית.  

מה העונש? לאור החומרה שייחס המחוקק למעשים אלו, נקבע בחוק איסור לשון הרע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע בגין הוצאת דיבה, בפיצוי לתובע בסך של עד 50,000 ₪ אף ללא הוכחת נזק. יתרה מזאת, במקרה בו הוכח כי לשון הרע פורסמה על ידי המפרסם בכוונה לפגוע בתובע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי בסך של עד 100,000₪ אף אם לא נגרם לנפגע כל נזק בפועל.

ומה אם לא התכוונתי? במשפט אזרחי (דהיינו במשפט שאינו פלילי) הנפקא מינה, היחידה שיש למקרה בו לא היתה למפרסם כוונה לפגוע בתובע (מה שנקרא בטרמינולגיה המשפטית "היסוד נפשי") הינה לעניין פיצוי רגיל או כפל פיצוי כמפורט לעיל.

כלומר, במשפט בשל עוולה אזרחית, אין חובה להוכיח כי הפוגע התכוון לכך כי הדברים שפורסמו על ידו, יגרמו בפועל להשפלת או ביזוי הנפגע, אלא די בכך כי מדובר, בלשון הרע שפורסמה והגיע לידיעת צד אחר, שאינו הנפגע, כפי שהסברנו לעיל.

לעומת זאת, במקרה ומדובר במשפט פלילי בגין לשון הרע שהגיעה לידיעת שני אנשים או יותר, כן תהא לשאלה הכוונה של הפוגע חשיבות רבה, שכן בניגוד לדין האזרחי, בדין הפלילי יש להוכיח גם כי הפוגע התכוון באופן מודע ומכוון, לפגוע בנפגע על ידי הוצאת דיבתו.

לסיכום ניתן לומר, כי אין כל חולק, כי ר' שמעון בנו של רבן גמליאל, שדיווח לנו, שכל ימיו גדל הוא בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב יותר טוב משתיקה – ידע מה אומר…

המאמר אינו מהווה יעוץ משפטי ונדרש לקבל ייעוץ משפטי ספציפי בגין כל מקרה.